בית המשפט העליון דחה את טענתנו שההוראה האוסרת על רופאי מדינה לתת חוות דעת רפואיות בהליכים שהמדינה צד להם, מהווה פגיעה אסורה בחופש העיסוק של הרופאים.
נקבע כי רופא בשירות המדינה הנותן חוות דעת של מומחה לבעל דין אשר תובע או נתבע ע"י המדינה, מעמיד בכך עת עצמו בניגוד אינטרסים עם המדינה, שכן הוא ייאלץ להתמודד מול המדינה שהיא מעסיקתו והוא חב לה אמונים וכן הוא עלול להיקלע למצב בו ייאלץ לנקוט עמדה המנוגדת לנוהלי עבודה והנחיות מקצועיות המקובלות במקום העבודה והדבר אף עלול להביא לעימות בין אותו רופא לבין חבריו למקום העבודה או הממונים עליו. סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי התנגשות אינטרסים זו, או האפשרות להתרחשותה, מהווה תכלית ראויה להגבלת חופש העיסוק כפי שנעשה בהוראת התקשי"ר האמורה.
עם זאת, בדעת רוב, קבע בית המשפט כי במקרים מסוימים, יש בהוראת התקשי"ר האמורה כדי לפגוע בזכות הגישה לערכאות. נקבע כי מדובר אמנם במקרים לא רבים, אך ישנם תחומים רפואיים, בהם למדינה יש השפעה מכרעת על "שוק" חוות הדעת הרפואיות (הכוונה היא לתחומי מומחיות בהם אין הרבה רופאים או מרבית הרופאים מועסקים ע"י המדינה) ובאותם מקרים תיתכן פגיעה של ממש בציבור ובזכותו למצות את זכויותיו בפני הערכאות המשפטיות.
בית המשפט קובע כי כאשר בתחום רפואי ספציפי, יש למדינה השפעה מכרעת על "שוק חוות הדעת הרפואיות", כך שקיימת פגיעה בזכות הגישה לערכאות, יש להגמיש את הוראת התקשי"ר כך שהאיסור על הרופא עובד המדינה ליתן חוות דעת רפואית, יחול רק לגבי המוסד הספציפי בו עובד הרופא (בית החולים לדוגמא) ולא על כל מוסדות המדינה.
מכאן, שבשלב ראשון על המדינה לבחון את התחומים הרפואיים ולראות באלו מהם יש לה שליטה מכרעת (לדוגמא ע"פ הקריטריון המקובל בהגבלים העסקיים – העסקה של מעל 50% מהמומחים בתחום) ובאותם תחומים בהם נקבע כי אכן יש למדינה השפעה מכרעת, תחול ההגבלה רק לגבי מתן חוות דעת נגד אותו מוסד רפואי ולא נגד כלל מוסדות המדינה.
בית המשפט הוסיף וקבע כי למדינה יש זכות להחליף את הוראת התקשי"ר האמורה בהוראה מידתית יותר ובכך יתייתר הצורך במנגנון האמור.
